1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום לתעבורה ברמלה (כב' השופט הדר), אשר הרשיע את המשיב על פי הודאתו בעבירת מהירות, כאשר על פי המפורט בכתב האישום נהג המשיב ברכבו בעיר נס-ציונה במהירות של 103 קמ"ש, כאשר המהירות המירבית המותרת במקום הינה 50 קמ"ש, ובאותו מעמד נפסל רשיונו על ידי קצין משטרה, פסילה מנהלית, לתקופה של 30 יום.

            בית-המשפט קמא הטיל על המשיב עונש של פסילה בפועל לתקופה של 30 יום בניכוי תקופת הפסילה המנהלית, כך שהלכה למעשה לא הטיל עליו כל עונש פסילה נוסף מעבר לעונש שהמשיב ריצה בפסילה מנהלית, וכן הטיל עליו קנס כספי ופסילה על תנאי.

2.         ב"כ המערערת, עו"ד ליברמן, טענה בהודעת הערעור ובדיון בפניי, שבית המשפט קמא התעלם מהחומרה שבנהיגת רכב במהירות כה גבוהה, מהמסוכנות שיוצרת נהיגה במהירות כה גבוהה לציבור העוברים בדרך, מהמסר המוטעה שעלול לצאת מבית המשפט הן למשיב והן לאחרים, לפיו בתי-המשפט אינם מחמירים עם מבצעי עבירות חמורות, כאשר מדיניות הענישה הראויה והמקובלת הינה הטלת עונשי פסילה לתקופות ארוכות.

            עו"ד הוסיפה וטענה עו"ד ליברמן שהנימוקים שפירט בית המשפט קמא להקלה בענישה, הכוונה לחשש לפגיעה בפרנסתו של המשיב באם יפסל רשיון נהיגתו, אינו שקול כנגד האינטרס הציבורי המחייב ואף מצדיק החמרה בענישה כלפי המשיב.

3.         מנגד טען המשיב בפניי, כי הוא הספיק כבר לרצות את עונש הפסילה שהטיל עליו בית המשפט קמא, ועל כן אין זה ראוי שערכאת הערעור תתערב בעונש לאחר שזה סיים את ריצויו.

            עוד הוסיף וטען המשיב שהמהירות במקום שונתה לכדי 60 קמ"ש, כך שאין מקום להתערב בעונש שהטיל בית המשפט קמא.

4.         הלכה פסוקה היא שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשם ואין היא נוהגת להתערב בעונש שהטיל בית-המשפט או להטיל עונש שהיא סבורה כי היה מקום להטילו מלכתחילה, והיא מתערבת בעונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה.

            בבואי לבחון את חומרת העבירה שבה הורשע המשיב מחד, ואת העונש שהטיל עליו בית משפט קמא מאידך, כל זאת תוך בדיקת הנימוקים להקלה בעונש, הגעתי לכלל מסקנה שעל אף נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב ברמת הענישה המוטלת על ידי הערכאה הדיונית, הרי מקרה זה מצדיק החמרה בענישה כלפי המשיב.

            מדובר במהירות העולה על כפל המהירות המותרת, מהירות שהיא בגדר סיכון ממשי למשתמשים בדרך, והיה ראוי שבית המשפט קמא יחמיר בענישתו של המשיב תוך בחינת השלכות ענישה זו לא רק כלפי המשיב עצמו אלא גם כלפי אחרים, כאשר המסר שעלולים אלה להבין מעונש מקל שכזה הוא שבתי המשפט מקלים ראש עם עבירות תעבורה חמורות שיש בצידן מסוכנות ממשית.

            העובדה שפסילת רשיון נהיגתו של המשיב עלולה לפגוע בפרנסתו אינה ייחודית למשיב שבפניי, אלא נימוק זה נכון גם כלפי רבים אחרים שטוענים טיעון זה מדי יום ביומו בפני בית המשפט, ונימוק זה חייב לסגת מפני הצורך במלחמה בתאונות דרכים ובעבירות התעבורה, כאשר נסיבות אישיות יכולות להוות בסיס לאי-החמרה יתר על המידה, אך אין בהם כדי להצדיק ענישה כה מקלה בעבירות חמורות.

5.         לא היה כל מקום שבית המשפט קמא הסתפק בעונש הפסילה המנהלי, שעה שמדובר במהירות שעולה כדי כפל ויותר מהמהירות המקסימלית המותרת.

            אין גם לשכוח שבמקרה זה לא הוטל על המשיב עונש פסילה נוסף על הפסילה המנהלית, כך שאין לומר שהמשיב סיים לרצות את עונש הפסילה לאחר מתן פסק הדין.

6.         סופו של דבר, מצאתי להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא ולהחמיר בעונש הפסילה בפועל שהוטל על המשיב, באופן שתקופת הפסילה תעמוד על 3 חודשי פסילה בפועל, בניכוי הפסילה המנהלית, בעוד שיתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

            על המשיב להפקיד את רשיון נהיגתו במזכירות בית המשפט קמא עד ולא יאוחר מיום 13/2/05, שעה 11:00.

            מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, 31 ינואר 2005, כ"א שבט תשס"ה, בלשכתי.